🎧 להאזנה לשיעור המקורי בקול הלשון: לחצו כאן
סיפור שהובא לפני הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל מגלה יסוד עמוק שהתורה עצמה מרמזת אליו בפרשת כי תשא, בסיפור חטא העגל: כוח הנאמנות המיוחד לאישה היהודייה, ומה שהוא מחייב מכל בעל — להודות עליו בקול, בבית, ולפני הילדים.
🕯️ "כאן נראה שמידי טוב לך בחיים"
מסופר שיהודי אחד הגיע אל הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל, כדיין, וביקש: "אני רוצה לפתוח תיק במסכת גיטין". שאל אותו הרב: מדוע רוצה אתה לגרש את אשתך? מה עשתה? השיב היהודי: "כבר אמרתי לה כמה וכמה פעמים שבמסרק שלי לא תיגע, ואם חלילה תיגע — שלא תשאיר שם שערות. זה מאוד מפריע לי. והרב, זה שוב קרה. שוב השתמשו במסרק שלי, והיו שם שערות. זהו, זה קצה גבול היכולת שלי. איני יכול יותר, ואני רוצה לפרק את החבילה".
הביט בו הרב אלישיב, הרים את הראש ואמר: "כאן נראה שמידי טוב לך בחיים... כנראה שאלה הבעיות שלך". ברגע שיצא היהודי מבית הדין — החליק ושבר את הצלעות. ישר מבית הדין לבית החולים, מבלי לפסוע בביניים. ישב בבית החולים זמן לא מועט. בשבוע הראשון הגיעו לבקרו בני המשפחה, בשני — חברים, בשלישי — מכרים, וברביעי — כבר פסקו האנשים להגיע. רק אדם אחד המשיך להגיע כל יום, ללא הפסק: אשתו. היא ליוותה אותו לכל מקום, גם בבית החולים וגם אחר כך בבית השיקום, עד שברוך ה' חזר על רגליו.
לימים פגש אותו הרב אלישיב ושאל: מה עם התיק שלך? אמר לו היהודי: "הרב, מה עבר עלי! גיליתי שאין לי חבר טוב יותר בעולם מאשר אשתי. אני לא מתכוון בשום אופן — אפשר לסגור את התיק לגמרי". לפעמים דרוש ליהודי משבר כדי לדעת להעריך את הטוב — לרוב אין אדם מכיר בטוב אלא מתוך הרע, "אילו לא ערב — לא היו מכירים את אור הבוקר".
נאמר בירמיהו (לג, יא) על ימות המשיח: "קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה, קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה... אוֹמְרִים הוֹדוּ אֶת ה' צְבָאוֹת" — יש מצווה להודות לקדוש ברוך הוא על עצם המציאות הנפלאה של חתן וכלה, של בית יהודי. משום כך נהוג להתחזק בכל יום חמישי — יום "הקול החמישי" — בהודיה מיוחדת על הבית היהודי, ולספר בו ניסים ונפלאות.
שאלה: האם האישה בסיפור ידעה שבעלה פתח תיק גירושין נגדה עוד קודם לתאונה, ולכן דווקא היא זו שהתמידה בביקוריה ללא הפסק?
ואולי התשובה נעוצה דווקא בפרשת השבוע, פרשת כי תשא, בחטא העגל. אומרים חז"ל, על הפסוק "אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" — "אִשָּׁה בְּכָל אֵלֶּה לֹא מָצָאתִי" — אף אישה אחת מישראל לא חטאה בחטא העגל! שאלה נשאלת: כיצד זה ייתכן?
התשובה: כוח הנאמנות של האישה. יש לאישה נאמנות למה שהיא הבטיחה. עם ישראל קיבל על עצמו "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" — "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע". גם כאשר קשה, גם כאשר לא רואים איפה זה — האישה נשארת נאמנת למה שהתחייבה, בין אם זה כלפי בורא עולם במעמד הר סיני, ובין אם זה בסיפור שלנו: כל עוד היא נשואה, האישה לא עוזבת. יש לה כוח נאמנות עצום. זהו הכוח שנתן בורא עולם, "שֶׁעָשַׂנִי כִּרְצוֹנוֹ" — כוח נפלא שכדאי לכל יהודי ויהודי להודות לקדוש ברוך הוא עליו כל יום, לפני הכניסה לבית, על אשת חיל נפלאה שנתן לו, הנאמנה בכל מצב — גם כשקל, גם כשקשה, תמיד היא נשארת נאמנה.
הכוח להודות בתוך הבית הוא כוח עצום. יש להתרגל, בכניסה הביתה, להודות לקדוש ברוך הוא, ולהודות גם לאישה — להסתכל על הדברים הטובים שהיא עושה, ולהודות פעמיים: גם לה על שעשתה, וגם לקדוש ברוך הוא שנתן לו אותה. וכדאי מאוד להרגיל גם את הילדים להודות לה' על האם היקרה: "תודה רבה לך, ה', על האמא הנפלאה שמכינה לנו בגדים נקיים ומסודרים כל בוקר"; "תודה רבה לך, ה', על האמא הנפלאה שמכינה לנו אוכל טעים ונעים" — וכן הלאה. כשמנסים זאת, רואים שזה נכנס לנפש הילדים, גורם להם להעריך מאוד את האמא, וגורם להם לאהוב אותה עוד יותר.
וכך מסביר הגאון מווילנה: מי שמסתכל תמיד על הדברים הטובים ומודה לקדוש ברוך הוא עליהם — עליו נאמר הפסוק: "מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב, וַיָּפֶק רָצוֹן מֵה'". גם בורא עולם אוהב מאוד יהודי כזה. ומה צריך יותר מזה? כשמדליקים נרות שבת בבית היהודי, כדאי להדליק גם את נרות ההודיה — כי ההודיה האמיתית מתחילה מן הבית היהודי, ובית כזה נעשה משכן לה'. פרשיות תרומה עד פקודי, העוסקות במלאכת המשכן, מלמדות אותנו את אותה עבודה עצמה: לבנות בית לקדוש ברוך הוא — בית ההודיה, שהוא בית המקדש הפרטי של כל אחד ואחד.